You can get the man out of Holon but you can’t get Holon out of the man

חי ברצ'ק

(הפרוטוקולים של זקני כיכר סטרומה 12/18)

אני חולוני במקור.

טיילתי בעולם כמה שנים, גרתי בהרבה מקומות ומצאתי שתל אביב היא העיר האהובה עלי. את השילוב של מזג האוויר, הים התיכון, האנשים הפתוחים וחיי הלילה המוטרפים לא מצאתי בשום מקום אחר.

גם גיליתי שאני מסוג האנשים שאוהב לגור בעיר ולנפוש בכפר. הופתעתי ללמוד שיש אנשים שאוהבים בדיוק ההפך.

עירוני. זה מה שאני. ומושפע תרבותית מבלייד-ראנר. בגלל זה אני אוהב לקרוא לעיר שבה אני גר כבר יותר מ 20 שנה תל הביב.

אבל

עד הצבא העברתי את עידן התמימות שלי בחולון.

אחלה עיר חולון. הצלע הרגועה בחי בר (חולון-יפו-בת ים-ראשון) וחלק משבט החוב"טים (חולון בת ים).

עיר של משפחות שקרבתה לתל אביב מונעת ומייתרת סצנת חיי לילה מקומית רצינית.

אני לא זוכר את הפעם הראשונה שלי באולם הפחים ולא זוכר מי הביא אותי לשם אבל את ההרגשה המטורפת של אלפי אנשים שמעודדים ומרגישים חלק ממשהו משותף אני זוכר עד היום ומקפיד לזהות אותה ולחוות אותה מתי שאני רק יכול.

מי שבא ליהנות באמת באולם הפחים לא עמד למטה ליד הפרקט. היינו עולים למעלה, לשורה האחרונה ודופקים בקצב כל המשחק "טאם טאם טאטאטטאם" וכל האצטדיון צועק "חולון !! ".

חוויה מטורפת. אפילו עכשיו כשאני כותב את זה עולה התרגשות קטנה בגרוני…

להיות אוהד זה הכי סובייקטיבי שיש. אתה מצרף עצמך לקבוצה שמפרידה את עצמה מהשאר ומביאה לך מנעד רגשות רחב לגבי משחק בכדור – לא משהו חשוב באמת.

על כל קבוצה מנצחת יש מפסידה ומי שזוכה באליפות זוכה. לא באמת חשוב. וכל שנה אותו דבר.

הכיף הגדול זה הוויב.

אולם הפחים היה כמעט תמיד מלא (נו, מה כבר יש לעשות בחולון) והוויב שהיה בכל משחק היה פשוט מחשמל.

גם אוהדי ירושלים ומכבי תל אביב באים במספרים גדולים אבל הטירוף לא שם. אוהדי הפועל תל אביב הם היחידים שמזכירים את אוהדי חולון מאז שהקבוצה שלהם הפכה לאנדר-דוג בליגה ויש בינינו יחסים של הערכה-שנאה שיש רק אצל זוגות שאוהבים באמת.

לאחר דור הזהב של אלימלך המלך, בוגין, התאומים מלול וכמובן מייק קרטר המשיגינער גם אני התבגרתי. צבא, סיבוב בעולם של כמה שנים ולאחר מכן ילדים מילאו את עולמי ודי נעלמתי לקבוצה.

גם הקבוצה, במקביל, ירדה מדחי אל דחי… לליגה הלאומית וב 2001/2 לליגה הארצית.

ב 2005/6 התעדכנתי שחולון ניצחה את הליגה הלאומית אבל לא עולה לליגת העל משיקולי תקציב.

ב 2006/7 הקבוצה עלתה לליגת העל וחבר שהיה אתי בימי אהדת הפחים שכנע אותי לבוא אתו למשחק. חזרתי והרגשתי כאילו לא הלכתי אף פעם… אולם הפחים היה בדיוק אותו דבר, רק קצת יותר קטן. או שאולי אני גדלתי.

הבת שלי כבר הייתה בת 8 והחלטתי שהגיע הזמן לבחור לה קבוצה לאהוד. הלכנו למשחק אחד, לבושים בצבעים המתאימים ונהניינו בטירוף.

חשוב גם להבין שתמיד העדפנו להיות ביציע 2, חלקית מאילוצי תקציב. אני בכוונה לא כותב "לשבת ביציע 2" כי זה היה אחד משני היציעים המרכזיים ולא היו בו כיסאות. הייתה איזו תקרית פעם שהאוהדים שברו את הכיסאות ולהנהלה לא היה כסף לתקן אותם אז זה נשאר ככה. יציע עמידה בטריבונות.

וזה היציע של המשוגעים ושם כל האקשן.

התלהבנו והייתי מוכן כבר לפתיחת העונה החדשה – 2007/8 כדי שנלך למשחקים.

ואז אירעה תקרית החזיז וחיכיתי עוד חודשיים שהעניינים ירגעו.

ואז התחלנו ללכת מדי פעם למשחקים וזה רק הלך והשתפר עד השיא המטורף בזכיה באליפות ב 2008 עם סל הנצחון בשניה האחרונה של מאליק דיקסון.

שנה אחרי גם לקחתי את הקטן שהיה אז בן 5 וחייב לומר שללכת אתם למשחקים זו חוויה מרגשת בתור הורה. אמנם האוהדים השרופים הם אלו שמושכים את התקשורת אבל חשוב לי לציין שהקהל של חולון מאד מאד מגוון ומורכב מכל הגילאים ומכל המינים. ילדות, נערות ונשים אינן נדירות בקהל.

לגמר הגביע ב 2009 כבר הלכתי עם שניהם להיכל יד-נוקיהו. חייב לציין לטובה את הקהל של חיפה שנתן תצוגת עידוד שלא ראיתי כמוה בארץ. מסודרת, מתואמת וממושמעת. היה וואו לשבת מצדו השני של האצטדיון ולצפות בזה.

אני יודע שאלו בעיקר אוהדי הכדורגל המסורים שבאו לעודד את הקבוצה האחות אבל זה היה מרשים. באמת.

באופן הזוי הקטנצ'יק נרדם על כיסא בתחילת הרבע הרביעי למרות הרעש המטורף והתעורר מעט רק לשמע צרחות האושר שלי ושל אחותו כשבריאן טולברט קלע את סל הנצחון. בשניה האחרונה.

10 שנים עברו מאז עונת האליפות ואנחנו המשכנו ללכת מדי פעם למשחקים. הבן שלי אפילו שיחק קצת בילדים של מכבי ובאחד המשחקים הם ליוו את השחקנים לפרקט. הוא ביקש ללוות את שחקני חולון, אמר להם שהוא מעריץ אותם ואיחל להם שינצחו כשהוא לובש מדים של מכבי תל אביב.

הילדים התבגרו, הקבוצה עברה למתקן חדש שהוא ללא ספק טוב יותר אבל חסרה בו האווירה של אולם הפחים.

אפילו הלכנו פעמיים ל"משחק האחרון באולם הפחים"… כותרת שחזרה די הרבה עד שהקבוצה עזבה בפועל.

מאת Elvenking – נוצר על ידי מעלה היצירה, CC BY-SA 4.0, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=44268084

ועכשיו 2018, ראינו כמה משחקים והיה כל כך כיף להיות אתם בגמר הגביע ולראות את גלן רייס ג'וניור עם הסל המנצח… שוב בשניה האחרונה…

אבל הבת שלי התגייסה לפני שבוע וחצי, היא בטירונות ולא הסכימו שתצא חמשוש.

אז אלך עם הבן ועוד כמה חברים (הצלחתי להשיג כרטיסים בדרכים עקלקלות) ומקווה לראות אותנו לוקחים עוד אליפות, מסל מנצח, בשניה האחרונה…

אליפות פעם בעשור מתאים לי. רוצה שנישאר הקבוצה האנדר-דוג. זה מתאים לי.

אז לסיכום הטור הארוך, האישי והמיותר הזה כמה נקודות:

1. החוויה באצטדיון מלא היא הדבר האמיתי. לראות בטלויזיה זה כיף אבל אני ממליץ לכל אחד ללכת מדי פעם למשחק "חם", בלי קשר את מי הוא אוהד. חוויה.

2. ילדים מאד מאד מתחברים לאהדה של קבוצה. חשוב לתת להם דוגמא אישית של אהדה חיובית (בלי לקלל וכדומה).

3. זה לא באמת חשוב את מי אתה אוהד. זה חסר ערך לחלוטין. מדובר על כמה אנשים שמשחקים בכדור ואתה מעדיף שמישהו ינצח. בתנאים אחרים היית מעדיף את הקבוצה השניה.

4. למרות שזה חסר ערך זה כיף. צריך וכדאי ליהנות מזה. וחשוב לא לקחת את זה יותר מדי ברצינות.

5. הלוואי שכולם ינצחו 🙂